משהו מפחיד אותה.
בפסח האחרון ניצלנו את העובדה שהילדים בחופשה מהגן ומבי'ס ונסענו לאילת. אתוודה כי זה נעשה גם כדי ליצור זמן איכות משפחתי, אך גם כדי להסיר מאתנו את הדאגה למציאת עיסוק לילדים בימי חופשה אלה. יש באילת משהו קסום עבור הילדים. המתוקה שלי אף הכריזה כי היתה מוכנה לעבור לגור שם. מסתבר שלא צריך להיות אנשים עובדים כדי לרצות לחיות בחופש תמידי. הכמיהה לאילת היתה כה גדולה שהמתוקים אף העדיפו לוותר על עצירות הדרך להתרעננות כדי להגיע כמה שיותר מהר ליעד הנכסף.
הפעם, שהינו במלון קלאב הוטל שהפתיע לטובה עם בריכות ענק שמיועדות רק לילדים וחדרים מרווחים. ניסיונותינו לצאת לשיטוטים מחוץ למלון הפכו קצרים ממה ששיערנו כי המתוקה התייחסה לכל דקה שהיא לא במלון כבזבוז של דקה שהיא היתה יכולה להיות בבריכה. בכל ניסיון לבקר בקניון או בטיילת, המתוקה הכריזה די מהר שהיא רוצה לחזור ה'ביתה' ולבריכה.
בפעם שעברה כשהיינו באילת והעלנו את האפשרות לבקר בעיר המלכים, המתוקה הודיעה שזה לא מעניין אותה. הפעם, אולי כי התחילה ללמוד בביה'ס לימודי תורה, היא הכריזה שהיא דווקא רוצה לבקר שם. דאגתי להזמין מראש כרטיסי הנחה [המחיר המלא עומד על כ-400 ₪ למשפחה של 4].
ביום השלישי לשהות, הסכמנו שהגיע הזמן שאפשר להתרחק קצת מהמלון ויצאנו לעיר המלכים. מיד כשנכנסו לתוך האולם הראשי, אמרה המתוקה בהססנות כלשהי שהיא רוצה לחזור למלון. 'אבל רק הגענו' אמרה זוגתי. 'כן. אבל זה לא מעניין פה. אני רוצה לחזור למלון' פסקה. למי שלא ביקר במקום, אתאר כי אולם הכניסה הוא אולם גדול ובו 4 דלתות גדולות, שכל אחת מובילה למקום עלום אחר. לא ניתן לראות מה יש מאחורי הדלת. ליד כל דלת יש הסבר על הצפוי מאחורי הדלת, אך ההסבר היה יותר למבוגרים ופחות לילדים [אני אומר את זה, גם לפי הגובה בו מיקמו אותו, וגם לפי הרצינות בו הוא כתוב].
'איך את יודעת שלא מעניין פה?' שאלתי שאלה הגיונית. אבל היא, כנראה כבר משופשפת ומכירה כנראה את הנפשות הפועלות, הבינה שבהיגיון היא לא תצליח להשיג את מבוקשה אז היא הפעילה את הרגש:
'אני פוחדת'.
'ממה? שאלתי.
'לא יודעת. אני פוחדת'.
לרגע עברה במוחי המחשבה 'יקירתי, שילמנו מאות שקלים עבור ביקור פה, אז תתגברי [ומיד!] על הפחד'... אבל אחרי הכל, פחד לפסיכולוג, זה כמו פיתיון לדג. עלה פה משהו שקשה לי להתעלם ממנו. תמהתי אם היא בחרה במילה זו במקרה או במכוון, אבל מבט אחד מהיר אליה, הראה שבאמת יש לה פחד שקשור בביקור במקום.
'מה מפחיד אותך?' שאלתי, בתקווה שתוכל למלל את הפחד.
'לא יודעת' השיבה. הסתכלתי באולם הקבלה. חשבתי שעבור ילד נמוך יחסית, הדלתות הגבוהות והגדולות, שאין דרך לדעת מה יש מאחוריהן יכולות להיות מאיימות. האולם עצמו, לא היה מואר בחוזקה. גם זה יכול להוסיף לאווירת הפחד שהיא חוותה. ניסיתי להרגיע: 'מתוקה, אמא ואני והמתוק נהיה אתך כל הזמן. את יכולה לתת לנו גם יד כל הזמן. אנחנו נשמור עליך'.
'אני רוצה הביתה'. היא אמרה [מתכוונת כמובן למלון], אך בקול מפויס יותר. 'תראי מתוקה. אנחנו קנינו כרטיסים מראש שעלו הרבה כסף, גם כי את אמרת שאת רוצה לראות את המקום. לחזור עכשיו בלי לנסות אפילו לראות מה יש במקום הזה, יהיה מאוד חבל. אם יהיה משהו שלא תרצי לעשות, אחרי שנראה במה מדובר, נחשוב מה עושים. בסדר?' לאחר התלבטות, היא אמרה 'בסדר'. היה ברור שהיא לא לגמרי רגועה, אבל מוכנה לנסות. שמחתי על כך מאוד: היה לי ברור שאם נחזור, המתוקה תצבור חוויה שלילית ומתסכלת של חוסר מסוגלות להתגבר על פחד שלה, וגם אני אהיה מתוסכל מאותה סיבה בדיוק [או קיי, וגם מבזבוז הכסף...].
החדר הראשון אליו בחרנו להיכנס היה מערת האשליות. היא אחזה בחוזקה בידה של אמא. לא הבנתי מה הקשר בין המדע ובין המלכים אבל זה היה חדר מאוד מושך עם משחקים מאוד מאתגרים ולאחר מספר שניות היא כבר היתה עצמאית בשטח. לאולם השני היא נכנסה יותר בקלות. צפינו בסרט בארבעה מימדים. היא החזיקה בחוזקה את ידית הכסא [אני יודע, כי ידי היתה על ידה] ונבהלה ברגעים המפחידים אך גם נהנתה מטיפות המים שהושפרצו. בסך הכל, היא אמרה שהחוויה היתה לא נעימה, אך ניכר היה שהיא שמחה שהתגברה על הפחד וחוותה אותה.
אחרי חוויה חיובית אחת ושלילית אחת, היא הכריזה שהיא מוכנה להיכנס רק לעוד חדר אחד מבין השניים שנותרו. אמרתי שוב, שאנחנו נכנס לראות מה מוצע בחדר ואז נחליט. כך עברנו את החדר השלישי, סיפורי תנ'ך בתוך המערות, שאמנם היה מאוד מושקע אך לא לטעמנו, ולכן רפרפנו דרכו החוצה. כשהגענו לחדר הרביעי עשיתי לה הכנה, כשאמרתי לה שקראתי שזה החדר הכי כייפי כי יש שם מסלול עם מים וגם רק מי שגובהו מטר ועשרים ומעלה יכול להיכנס. אמרתי לה שתוכל לבחור אם אני או אמא נצטרף אליה. גם מחסום הגובה והעובדה כי לא כל אחד יכול להיכנס וגם האפשרות לבחור את הנכנס אתה, היו מפתים והיא בחרה להיכנס- ואיתי. במסלול האחרון היא היתה דרוכה, אך למדה להירגע כשלא קרה דבר מפחיד, ואז, כשבסוף המסלול הסירה הגיע לגלישה במדרון תלול מאוד, היא נצמדה אלי בחוזקה, אך נהנתה מהרגע. אני יודע את זה, כי כשיצאנו, היה לה מאוד חשוב לצלם את המגלשה האחרונה של הסיר, כשמבט מאושר של 'ניצחון מתוק' על פניה.
משהו לחשוב עליו.
[מומלץ גם להפנים וליישם]
• כשהם אומרים שהם מפחדים ממשהו, נסו לרדת לגובה שלהם ולהיכנס לראש שלהם, ואז תוכלו להבין טוב יותר את הפחד שלהם. חשוב מאוד לא לזלזל בפחד שלהם, כי הם באמת פוחדים. זלזול בפחד שלהם הוא בעצם זלזול בהם ובתחושות שלהם.
• הדרך לעזור להם להתגבר על פחד שלהם הוא לדבר עליו ולהתמודד אתו. לא לבטל אותו או להסתפק באמרה חסרת הבנה של 'אין ממה לפחד'. ניסיונות ביטול או הקטנת הפחד שלהם, יביאו רק להקצנתו, העצמתו ולעימותים מתסכלים.
• הראו להם שאתם מבינים את מקור הפחד שלהם. תנו לפחד לגיטימציה. אתם יכולים גם לצרף סיפור אישי על מצב דומה שהיה לכם ופחדתם. יחד עם זאת, אל תשקיעו בזה יותר מדי זמן [לא מעל 3 דקות] כי אז, אתם רק מעצימים את הפחד. לאחר מכן, נסו לברר אתם מה יכול לעזור להם להתגבר על הפחד. במקרה לעיל, מה שעזר להתגבר על הפחד, הוא:
א' - פירוק המשימה לשלבים והתמודדות עם כל שלב בנפרד.
ב' - הצגת האפשרות הברורה כי אם אחרי שנראה במה מדובר, עדיין יהיה פחד, לא נעשה את הפעילות הספציפית.
|
