המחקר נערך על ידי פרופ' שגיא, ראש התכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בו גוריון שבנגב, וד'ר ארנה לבינסון, פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטה, בקרב בני נוער בשדרות ובקיבוצי הנגב, המתמודדים עם מצב לחץ מתמשך לאורך שבע שנים של חשיפה לירי קסאמים.
המחקר התמקד, כאמור, בבדיקה של משאבי התמודדות ותגובות רגשיות של בני נוער במצב הלחץ הכרוני הקשה. החוקרות ביקשו להבין מה הם המשאבים והתכונות המאפיינים את בני הנוער הללו. ממצאי המחקר יחשפו בתכנית 'הפרלמנט', בימה רעיונית לפיתוח הנגב, המשותפת לאוניברסיטה ולרדיו דרום. שלב ראשון נערך בזמן שמלחמת לבנון התחוללה בצפון הארץ, אוגוסט 2006, וירי הקסאמים בדרום היה דליל ופחות מדווח בתקשורת. השלב השני נערך כחצי שנה מאוחר יותר בתקופה שבה ירי הקסאמים היה אינטנסיבי יותר, כמעט מדי יום ביומו, ותשומת לב הציבור ואמצעי התקשורת בנעשה בשדרות הייתה גבוהה במיוחד.
פרופ' שגיא חוקרת לאורך שנים רבות תגובות למצבי לחץ כרוניים ואקוטיים בקרב בני נוער. השאלות שלה מתייחסות לעוצמת התגובות הרגשיות של המתבגרים במצבי לחץ במציאות הישראלית המשתנה. אולם עיקר עניינה הוא בבחינת המשאבים של בני הנוער, האישיים, המשפחתיים והקהילתיים, אשר יכולים לתרום להתמודדות טובה יותר עם המצב הקשה וכתוצאה מכך לתגובות לחץ מתונות יותר.
המחקר בדק מה מאפיין את אלו המצליחים להתמודד היטב במצבי לחץ קשים ולהישאר בריאים בנפשם ובגופם, תוך התמקדות בעיקר בקבוצות הבריאות, המצליחות לתפקד היטב במצבי לחץ, על מנת להבין את 'סודן', כלומר איך ניתן להתמודד טוב יותר במצבי לחץ. המחקר נערך באמצעות שאלונים למילוי עצמי בקרב 114 בני נוער, תושבי שדרות וקיבוצי הנגב המערבי, בשלב הראשון [אוגוסט, 2006] ו-68 מתבגרים/ות משדרות בשלב השני [פברואר – מרץ 2007].
בני הנוער בשני השלבים נשאלו על חרדת המצב שלהם. עד כמה המצב באותו זמן מעורר בהם תחושות של מתח ודאגה, הכעס שהם מרגישים וסימפטומים פסיכו – פיזיולוגיים של מצוקה, כגון, מחושי בטן, כאבי ראש, נדודי שינה וכו'. בנוסף, נשאלו בני הנוער לגבי משאבי התמודדות שונים: אישיים, משפחתיים וקהילתיים, כלומר, איך הם תופסים את עצמם, את המשפחה ואת הקהילה שלהם. שאלות נוספות התייחסו למידת החשיפה לפגיעות ונפילות קסאמים.
הממצאים הראו כי למרות שבני הנוער בשני שלבי המחקר נמצאו במצב לחץ קשה, חלק גדול מהם, מעל 50%, הגיבו באופן מתון יחסית לתגובות מדווחות של לחץ במחקרים בארץ ובעולם. יחד עם זה, חשוב לציין כי בשלב השני, בו סבלו בשדרות מחשיפה גבוהה יותר לירי הקסאמים, חלה עליה משמעותית בתחושות הכעס והחרדה המצבית של בני הנוער. לעומת זאת, בסימפטומים הפסיכו – פיזיולוגיים של מצוקה, כאבי ראש, מחושי בטן, נדודי שינה וכו', לא חל שינוי לאורך זמן. אלו היו גבוהים יותר, יחסית לאוכלוסיה רגילה, כבר בשלב הראשון של המחקר.
אבל לא כולם, כמובן, הגיבו באותה רמה של חרדה וכעס. בנות דווחו על חרדה גבוהה יותר מהבנים, להן, כנראה, יש 'רשות' לדווח על רמות חרדה גבוהות יותר, במצבי לחץ. הבדל משמעותי נוסף נמצא בין בני הנוער בשדרות לעומת אלו בקיבוצים ברמת הסימפטומים הפיזיולוגיים. ילדי שדרות דווחו על רמה גבוהה יותר של סימפטומים מאשר בני קיבוצים. לעומת זאת, בסימפטומים הפסיכו – פיזיולוגיים של מצוקה לא חל שינוי לאורך זמן. אלו היו גבוהים יותר, יחסית לאוכלוסיה רגילה, כבר בשלב הראשון של המחקר. הבדל משמעותי נוסף נמצא בין בני הנוער בשדרות, לעומת אלו בקיבוצים ברמת הסימפטומים הפיזיולוגיים. ילדי שדרות דווחו על רמה גבוהה יותר של סימפטומים מאשר בני קיבוצים.
השאלה המרכזית שעניינה את פרופ' שגיא במחקר היא, כאמור, מה מאפיין את בני הנוער שמצליחים להתמודד ולא להתמוטט עם הלחץ. המחקר בחן את ההשפעה שיש למשאבים השונים, או מקורות החוסן על מיתון התגובות למצב. עד כמה השפיעו המשתנים האלו על תגובות החרדה והמצוקה? האם הם הצליחו למתן את התגובות האלו? כזכור, מצאו החוקרות כי מצוקת ילדי שדרות גבוהה יותר מזו של בני הקיבוץ. ילדי הקיבוצים, לעומת זה, גבוהים יותר בתחושת הקהילה שלהם. נראה כי התחושה בקיבוץ של התמודדות קהילתית משותפת עם המצב הקשה תרמה לרמה נמוכה יותר של מצוקה בקרב הנוער.מעבר לכך, בלטה שונות בתגובות הלחץ בהתאם לגורמים המחסנים האישיים והמשפחתיים הקשורים בתחושת הקוהרנטיות האישית והמשפחתית. כלומר, נער/נערה בעלי תחושת קוהרנטיות חזקה, מרגישים כי החיים הם ברי משמעות והעולם הוא מקום שניתן להסביר ולהבין אותו, מתמודדים טוב יותר עם המצב הקשה שנכפה עליהם. התוצאה היא רמת בריאות נפשית גבוהה ותגובות חרדה נמוכות יותר מאשר בקרב נערים/ות בעלי תחושת קוהרנטיות חלשה.
פרופ' שגיא מדגישה כי תרומתם של משאבים מחזקים וגורמים מחסנים משמעותית דווקא במצבי לחץ כרוניים כמו ירי הקסאמים המתמשך בשדרות והסביבה, יותר מאשר במצבי לחץ אקוטיים, מלחמה או אירוע טרור חד- פעמי. לכן, טוענת שגיא, חשוב מאוד לפתח את גורמי החיסון הידועים לנו מהמחקרים, הן בקרב בני הנוער עצמם והן בקרב המשפחות והקהילות שבהן הם חיים וחווים את הלחץ.
|
|
שלח לחבר 
